היום בו נשתברו הלוחות,

הובקעה חומת העיר ירושלים.

נפלו הגדרות,

החל החורבן.

וכמו החומות,

גם בעם ישראל כבר תקופה ארוכה אין גדרות.

משפחות-משפחות מתהלכות מבולבלות,

חסרות כיוון ויעד, חסרות הכוונה והנחייה.

והשורשים - היכן הם?

טבועים עמוק מתחת להרים של מיותר, 

של חכמות הגויים, 

של השפעת החוץ אל הפנים.

והבלבול הזה, כמה כואב הוא.

כמה מרחיק מהמלך שהכל שלו.

בלי חיבור לשורש, 

בלי חיבור לתכלית.

_"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"_

אך עם צירי הגאולה,

בתוך כל הכאב והשברים,

נולד משהו חדש.

בתים - בתים,

משפחות- משפחות,

שבחרו לצאת מהבוץ הטובעני של הגלות,

להרים עיניים לשמים

ולא לעזוב להקב"ה את היד.

בית יהודי

מאחורי קירות הבתים צפונים להם נשמות יקרות שבחרו כולן יחד לגדול.

ועם כל מפגש, עם כל צמיחה,

מתגלה אור אלוקי 

ההולך ומבצבץ מתחת לקליפות השבורות.

אור חדש.

מפגש ועוד שיעור,

לימוד ועוד תיקון.

לבנה על לבנה

והחומות הולכות ונבנות בשנית.

גדר. כבוד. מקום.

מתוך השבר הגדול עוד נזכה בעז"ה לתקומה וגאולה.

_"וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם"_

זכות גדולה עבורנו להיות חלק מתנועת הגאולה הזו.

שנזכה להמשיך ולגדול, יחד בדרך העולה 

תמונות מחיי הבית